ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניך כלים רקים אל תמעיטי
אתמול השתתפתי בהופעה של ווקה פיפל voca people, אם כי אני חייב להודות שזה לא כוס התה שלי, ואני לא מתחבר לרעיון ש”מוזיקה היא החיים”. ההצגה, לדעתי, נפלה, חסרה עומק וראויה לציון כמעט נכשל.
לולא הייתי עם אמי, סביר להניח שהייתי עוזב מוקדם. אבל במקום להתעמק בביקורת מפורטת על הביצוע, הכוריאוגרפיה והמוזיקה שלהם, אני מוצא את עצמי משקף יותר את החוויה הקרבית של להיות שם.
הדהים אותי כיצד אנו ממלאים את עצמנו לעתים קרובות בדברים שטחיים וזמינים, מונעים על ידי צורך מורגש לחיות ולחוות, מפחד מהעצב והאבל שמגיעים עם היעדר רגעים כאלה. זו תופעה מוזרה, שנכנעת בקלות למה שנוח, זול וטרנדי.
במהלך ההופעה לא יכולתי להשתחרר מהתחושה של מוצף בתערובת מטאפורית של רפש וזבל, בדומה לצריכת אוכל מקולקל המסמל צורה של מוות חי. האוויר הרגיש עומד, והייתה תחושת ריקנות סוחפת.
לא יכולתי שלא לתהות, כמה עוד, אבא? האם רצונות עיניו של האדם ימשיכו להוביל אותו שולל? האם יש לו דרך להתקרב אליך, למלא את נשמתו ורוחו בחוויה אמיתית? האם הוא יכול לטעום את המהות האמיתית של הגן שלך, חי ולא רק קיים, יוצר מראית עין של גן עדן עלי אדמות כאן ועכשיו?
original: