לא צריך להיות במשבצת כדי להיות אמיתי

החיים שלנו מלאים תיוגים: דתי, חילוני, חרדי, מסורתי, רוחני, אתאיסט. כל תיוג כזה בא עם ציפיות: מה אתה אמור ללבוש, מה לאכול, איך לדבר, על מה לחשוב. ואם אתה לא עומד בציפיות, אז אתה “לא שייך באמת”.

אבל האמת של החיים עמוקה יותר מהתיוגים.

בני רֵכָב: נאמנות שקטה

בספר ירמיהו מופיעה קבוצה מסתורית בשם בני רֵכָב. הנביא, בשליחות אלוהית, מביא להם יין לשתות. והם מסרבים:

“ולא בנינו בתים לשבתנו ואין לנו כרם ושדה וזרע. ונשב באהלִים ונשמע ונעשה ככל אשר צִוָנו יונָדב אֲבִינוּ.”

(ירמיהו ל”ה, י)

זה נראה כמעט כמרד. הרי נביא בשם יהוה מביא להם יין.

אבל אז מתגלה הפתעה: אלוהים בעצמו משבח אותם.

לא על סמך פסוקים, אלא בזכות נאמנות פנימית, שקטה, אמיתית.

האמת לא באה מהלכה

המסר כאן חזק. לא כל אמת חייבת לבוא מתורה כתובה גם אם זה מאלוהים.

גם אדם שלא עומד במבנה הדתי הרגיל יכול להיות עמוק, ישר ונאמן.

יותר מכל טקס או הגדרה.

דוגמאות מהחיים

מישהו שלא מגדיר את עצמו דתי, אבל מקדיש את שישי בערב למשפחה. בלי מסכים, בלי רעש, מתוך תחושת קדושה פשוטה.

אישה שאוכלת הכל, אבל לא תיגע במאכל מסוים, לא כי זה אסור בתורה אלא כי סבתא תמיד אמרה “זה לא ראוי”.

נערה שלא מתפללת כל יום, אבל עוצרת רגע, נושמת ואומרת תודה כשהלב מוצף.

איש עסקים שחי בעולם חילוני, אבל לעולם לא ייכנס לעסקה שהוא לא שלם איתה מוסרית.

בני רֵכָב בני זמננו

הם לא מקובעים, לא מוגדרים. לפעמים אפילו נראים “חסרי מסגרת”.

אבל דווקא שם מתגלה אמת גדולה. לא צריך להיות במשבצת כדי להיות שלם.

אלוהים לא מחפש מושלמים. הוא מחפש נאמנים.

לא את מי שעומד בכל הסעיפים, אלא את מי שמקשיב לקול הפנימי ומנסה להיות טוב, גם כשזה לא חובה.

אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נפסיק לשפוט לפי התווית

ונלמד לראות את הלב.