מחשבות ליום הזיכרון
מחשבה לקראת פתיחת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה:
אלוהים אוהב אותנו. לא אהבה חלקית, לא אהבה שתלויה אם היינו באמת טובים. זו אהבה שלמה, מחבקת ונוכחת.
“בֶּן־שָׁל֧שׁ וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה יֹֽואָחָ֣ז בְּמָלְכֹ֑ו וּשְׁלשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֔ים מָלַ֖ךְ בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃”
כמה קצר יכול להיות פרק חיים, כמה שבריריים יכולים להיות ימים שלמים.
בתוך כל הכאב, אנו חוזרים אל האמונה הפשוטה והעמוקה שאלוהים אוהב אותנו – באהבה שלמה ומחבקת.
רגע לפני הצפירה בבוקר:
“וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי”
זהו ביטוי עוצמתי לאהבת ה’ ולנאמנותו העמוקה והמתמשכת כלפי אוהביו.
בהקשר האישי והזיכרוני של בוקר יום הזיכרון, וברגעים שלפני הצפירה, כשהלב נפתח והשקט ממלא את הכול –
יש משמעות עמוקה, שקטה ונוכחת לקיומם של אלה שאהבו את אלוהים בליבם ושמרו את דרכו, גם אם חייהם נגדעו.
גם אם איננו מבינים מדוע דווקא הם נלקחו, אנחנו מבינים שהם לא נשכחו.
דווקא ברגע של אובדן, של זיכרון, של כאב – אלוהים מגלה לנו שדרכו איננה רק דין, אלא חסד.
הם שמרו אמונים. הם הלכו בדרך של אמת, של אהבה, של נתינה.