יש חטא שחוזר בעם ישראל מאז יעקב אבינו: להאשים את האח היהודי האחר בכל הבעיות.

האחים של יוסף היו בטוחים שאם רק ייפטרו ממנו, הכול יסתדר. הם מכרו אותו לעבד וחשבו שהצילו את המשפחה. ומאז זה חוזר שוב ושוב.

כל מחנה בטוח שאם רק “ההם” לא היו כאן, המדינה הייתה מתוקנת, הגאולה הייתה באה, והכול היה מסתדר. פעם אלו “סמולנים”, פעם “חרדים”, פעם “מתנחלים”, פעם “ביביסטים”, פעם “אנרכיסטים”. תמיד יש שבט אחר שעליו מלבישים את כל הרוע.

זה עיוורון רוחני.

כי אלוהים לא בנה עם של שיבוטים. הוא בנה עם של שבטים. שונים, מעצבנים, מתנגשים, אבל עם אחד.

והטרגדיה היא שכל צד משוכנע שהוא אוהב את עם ישראל, בזמן שהוא חולם איך עם ישראל ייראה אחרי שהיהודים שהוא שונא ייעלמו ממנו.

וגם התורה רומזת לזה. כשהעם צמא במדבר, ה׳ לא מצווה את משה להכות את העם ולא לשבור את העדה למחנות. להפך:

“קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו…” (במדבר כ, ח)

קודם “והקהל את העדה”. קודם אוספים את כולם, גם את המתלוננים, גם את המרגיזים, גם את השבטים השונים. רק אחר כך באים המים.

גם השימוש בטראומות ובאסונות היסטוריים הופך לפעמים לכלי במלחמת אחים, כאילו הסבל של יהודים בעבר מוכיח שיהודים אחרים היום הם הבעיה האמיתית.

זאת אותה טעות עתיקה: לחשוב שהצרה של עם ישראל היא עצם קיומו של יהודי אחר ששונה ממך.