Temple Builders
If those constructing the third temple knew they wouldn’t live to witness its dedication, would they still be willing to build it? The answer is straightforward. Their motivation lies in their dedication to God. While they may desire to witness the temple’s dedication, their primary focus is on the act of building itself, not solely on the final outcome. Even if they acknowledge they won’t personally reach that moment, the knowledge that someone, someday will, and that they contributed to that accomplishment, provides them with profound satisfaction.
Reflecting on our own mortality, if we orient our lives toward the goal of unity with God, we find happiness. Even if this unity is not fully realized within our lifetimes, the pursuit of personal achievement aligns with the broader achievements of the nation of Israel and the world. As descendants of Adam, we are interconnected, and ultimately, that overarching achievement will come to fruition.
On that day, God will be recognized as one, and his name will be unified.
אם אלו שבונים את בית המקדש השלישי ידעו שהם לא יחיו עד לחנוכתו, האם הם עדיין יהיו מוכנים לבנות אותו? התשובה היא פשוטה. המוטיבציה שלהם נעוצה בהתמסרותם לאלוהים. למרות שהם עשויים לרצות להיות עדים לחנוכת המקדש, ההתמקדות העיקרית שלהם היא בפעולת הבנייה עצמה, לא רק בתוצאה הסופית. גם אם הם יכירו שהם לא יגיעו לרגע הזה באופן אישי, הידיעה שמישהו, מתישהו, ושהוא תרם להישג הזה, מספקת להם סיפוק עמוק.
הרהורים על התמותה שלנו, אם נכוון את חיינו לעבר המטרה של אחדות עם אלוהים, אנו מוצאים אושר. גם אם אחדות זו לא תתממש במלואה במהלך חיינו, השאיפה להישגים אישיים מתיישרת עם ההישגים הרחבים יותר של עם ישראל והעולם. כצאצאיו של אדם, אנו קשורים זה בזה, ובסופו של דבר, ההישג הכולל יתממש.
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד ( זכריה פרק י”ד פסוק ט’)
original: